גישת הטיפול הזוגי EFT התפתחה לאור עשורים של מחקר פסיכולוגי על התקשרות, הלא היא attachment. המושג מתייחס לאופנים הרבים שבהם האווירה והשפה הרגשית שלמדנו בבית מההורים שלנו מעצבים את הנוף הרגשי שבו אנחנו חיים עם בני הזוג שלנו בבגרותנו. ואכן, רבים מאיתנו סובלים מהתחושה שבן הזוג שלנו לא אוהב אותנו או לא מראה לנו אהבה, אבל אם נבין ביחד באיזה אופן בן או בת הזוג שלנו למדו להפגין אהבה, כשהיו ילדים, יש סיכוי טוב שנבין את הכוונות הטובות שמאחורי ההתנהגויות שלהם.
"היא לא אוהבת אותי, לא ממש," אומרת שני.
נועה, בת זוגה, ישבה בקצה המרוחק של הספה. רק 60 סנטימטרים - ותהום רגשית.
שני היא בת 36, מנהלת בכירה במסעדה ידועה. נועה, 45, היא דוקטור לספרות באוניברסיטה, שמתמחה בביאליק. הן מגדלות תאומות בנות 4 שילדה נועה. הן באו לטיפול זוגי כביכול סביב הרצון של שני להכנס להריון, והשאלה אם הן מוכנות לעוד ילד. אבל תוך זמן קצר עלה הכאב הגדול של שני סביב התחושה שנועה לא באמת אוהבת אותה.
שתיקה טעונה. שני ממשיכה: "היא אמא טובה, בזכותה הבית תמיד נקי, תמיד יש אוכל מבושל וארוחות מסודרות, בגדים, כל מה שהבנות צריכות," סיפרה על נועה, "אבל עשר שנים אנחנו ביחד, והיא לעתים נדירות – אפשר לספור על כף יד אחת – אמרה לי שהיא אוהבת אותי, וגם זה רק אחרי שאני אומרת לה, ומשאירה לה רק להגיד "גם אני". היא בחיים לא תזמין לנו מקום במסעדה, רק שתינו, כדי שנדבר, נסתכל בעיניים ונחזיק ידיים. אז עם זה כבר השלמתי. בסדר. אני מזמינה שולחן, ובייביסיטר, והיא צריכה רק לשתף פעולה. אבל גם זה קשה לה. היא היתה מעדיפה לשבת בבית ולהמשיך לכתוב את המאמרים שלה לתוך הלילה. אז היא מוצאת את התחליף הכי קרוב לזה, ובמשך שעה שלמה במסעדה היא מספרת לי שביאליק גנב את "אלוף בצלות ואלוף שום" ממדרש רבה..."
"מדרש רבה ומדרש תנחומא," מתקנת נועה.
שני מחייכת בעצב, כאומרת – את רואה? וממשיכה בשקט: "בשביל זה יש קולגות, ככה לא מבלים עם בת זוג שאוהבים."
נועה ישבה קפואה בקצה הספה. שני חשבה שאם רק תסביר לנועה את העניין, נועה תשנה את התנהגותה והבעיה תיפתר. אבל קרה להן מה שקורה לזוגות רבים שנתקעים בלופ הרסני. ככל ששני ניסתה להסביר לנועה מה לא בסדר – דווקא כדי לתקן ולקרב אותה - כך נועה נרתעה יותר מהביקורת, הרגישה יותר דחויה, הפחד שלה גבר והיא הלכה והתרחקה.
הצבעתי בפניהן על הלופ הזה פעמים רבות בעבר, ועכשיו גם אני הרגשתי תקועה. איך אראה להן שההתנהגות של בת הזוג, שנראית להן מרחיקה, בעצם מכסה על רצון בקשר?
"אפשר לשאול אותך משהו שנשמע קצת לא קשור?" פניתי אל נועה.
נועה הרימה אלי מבט נבוך. כמו אנשים רבים, כשהרגישה מוצפת רגשית היא נסוגה לתוך עצמה, למעין ממ"ד פנימי, וחששה משאלות שיכריחו אותה לצאת משם.
"כשהיית ילדה, מתי הרגשת אהובה?" שאלתי.
נועה חייכה קלושות: "זה היה לפני המון זמן."
חייכתי וחיכיתי.
"תשמעי," המשיכה לבסוף, "ההורים שלי היו עולים חדשים, כשגדלתי הם היו במאבק השרדות. אהבה לא כל כך היתה על הפרק. לא שמעתי את ההורים שלי אומרים 'אני אוהב אותך', לא אחד לשני ולא לנו. אמא שלי היתה יוצאת בחמש וחצי בבוקר לנקות בתים, וחוזרת גמורה בערב, אז אי אפשר היה באמת לצפות לדברים כאלה. בחורף, כשקמתי בבוקר, הייתי רואה שלפני שיצאה היא השאירה את הבגדים שלי ליד התנור, שיתחממו. זה נחשב?"
"ואבא שלך?" שאלתי.
עכשיו עלה על פניה של נועה חיוך אמיתי, נדיר. "לא חשבתי על זה, אבל עכשיו כששאלת אני מניחה שהרגשתי קרובה אליו כשהוא היה לוקח אותי לעבודה. הייתי התלמידה הכי טובה מכל האחים שלי והוא היה נורא גאה בי. רק אותי הוא לקח, מדי פעם, לעבודה שלו במעבדה. אני זוכרת אותו מסביר לי על כל המכשירים והניסויים, ונותן לי להסתכל דרך המיקרוסקופ. היה שם קפוא, אבל לא היה אכפת לי. חיכיתי לזה. זה עונה לך על השאלה?"
התמונה התבהרה מעט, אבל חציה עדיין נותר באפלה. "ובאילו רגעים את הרגשת אהובה כילדה?" שאלתי את שני, שהקשיבה לנועה רוב קשב.
"טוב, דיברנו על זה שאמא שלי היתה שרוטה מקיר לקיר," היא צחקה.
שני סיפרה לא מעט על אמה, שסבלה מחסך רגשי עמוק.
"אבל למרות השגעונות שלה, היא חיבקה ונישקה אותי בלי סוף, ותמיד אמרה לי כמה אני יפה. אז עוד הייתי רזה והיה לי שיער עד הריצפה," היא צחקה, "אחרי הצהריים היינו יושבות יחד על הספה, רואות "היפים והאמיצים" והיא הייתה מברישה לי את השיער."
"ומה עם אבא?" שאלתי.
"אבא היה תופעה." אמרה שני. "בן אדם שמסוגל לפתור לך כל בעיה. כשהייתי בת 15, הוא הצליח למצוא לי טרמפ מירושלים לבאר שבע, בחורף בשלג, בטרמפ עם שכנים של חברי משפחה שלא היכרתי, כי הרכבות והאוטובוסים היו מושבתים. וכל זה בעידן שלפני הטלפונים הניידים, אין לי מושג איך הוא הצליח. תהרגי אותי."
"אתם מבינים מה סיפרתם, נכון?" שאלתי.
הם הביטו בי בסקרנות. שפת הגוף שלהן ביטאה יותר נינוחות, הן ישבו כבר קרוב יותר על הספה, אבל עדיין לא הצליחו להרכיב לעצמן את התמונה. עזרתי להן קצת. כשנועה היתה ילדה, היא למדה מההורים שלה שלה שאהבה היא לדאוג לאוכל ובגדים חמים, (אמא); או שיתוף בעולם המקצועי שלך (אבא). בבגרותה נועה מביעה את אהבתה לשני ולבנות באותה דרך בדיוק. היא מנקה את הבית, קונה אוכל ומבשלת. וכשהיא רוצה להרגיש ממש קרובה לשני, היא משתפת אותה במחקרים שלה, ומספרת לה על ביאליק ועל אלוף בצלות.
אבל שני לא קוראת את ההתנהגות הזו כהתנהגות של אהבה. במשפחה שלה לימדו אותה, שכשאתה אוהב מישהו אתה מרעיף עליו חום פיזי (אמא), או פותר לו בעיות (אבא). כמבוגרת, שני מבטאת את אהבתה באמצעות השימוש ביכולת המשובחת שקיבלה מאביה, לסדר כל בלגן שהוא (זה מה שהפך אותה למנהלת מסעדה כל כך מצליחה). אבל היא כמהה לקבל מנועה את החום וההתפעלות שקיבלה בילדותה, וגרמו לה להרגיש אהובה.
זו היתה פגישה עמוקה ומשמעותית. אחריה, התחלתי להציג את השאלה הזו לכל הזוגות שבאים אלי. שוב ושוב נוכחתי שהיא מביאה מזור ללבבות פגועים. עומר שנא שמיטל קונה לו מתנות גדולות. הוצאות כספיות מכל סוג עוררו בו חרדה. אבל הכעס שלו שכך מעט כששמע איך בילדותה הרעפת מתנות חסרת פרופורציה היתה הדרך היחידה שבה ביטא אביה הוורקוהוליק המצליחן את אהבתו אליה. מיטל שנאה את הרחמים העצמיים של עומר כשהוא חולה, אבל יכלה לסלוח לו קצת כשהבינה, שבילדותו קיבל רוך וחמלה מאמו האלימה רק כשהיה חולה.
לפעמים היחס בין הילדות לבגרות יותר מורכב ורב שכבתי. ילד שמעולם לא קיבל תשומת לב, עלול בבגרותו להרגיש אהוב רק כשניתנת לו תשומת לב מלאה. ילדה שקיבלה חום רק כשהביאה הביתה ציונים טובים, אולי זקוקה להרגיש שהיא גם יפה ונחשקת.
מתי ואיך הרגשת כילד, שההורים שלך אוהבים אותך? לא צריך להיות בטיפול בשביל להפנות לבן הזוג ולעצמכם את השאלה הזו, ולהתרגש מהתשובות. כמו שסיכמה שני, בסיומה של אותה פגישה מכוננת: "אז כשהוא חופר לי על ביאליק, אני כמו אלוף שום, מתאכזבת ולא מבינה שתכלס הוא נותן לי את מה שאצלו בממלכה הכי יקר."