אורי ודנית הגיעו אליי מיואשים לגמרי. הם נמצאים ביחד כבר כמעט עשור, לפני ארבע שנים נישאו ובערך שנה מיום היכרותם, הפסיקו לקיים יחסי מין. מהר מאד, הפך המגע ביניהם להיות מגע חברי ונטול כל סממן ארוטי או מיני. הם הגיעו עצובים ומובסים, יודעים עמוק בתוכם שמשהו לא בסדר. עצוב מאד היה לגלות שעם השנים, ויתרו לחלוטין על המיניות שלהם עד שהגיעו למצב בו לא הרגישו אפילו בחסרונה.
"אז מה מביא אתכם בעצם לטיפול, אם המיניות אפילו לא חסרה לכם?"
"אני מבינה שמשהו לא בסדר. אני מבינה את זה בראש. זה לא שזה חסר לי, אבל אני יודעת שזה לא נורמלי. אני פוחדת שמתישהו זה יתפוצץ".
"למה את מתכוונת כשאת אומרת שמשהו יתפוצץ?"
"אני לא יודעת"...
דנית הסתכלה עליי, בעיניה דוק של דמעות, אורי הקשיב לה והנהן, אך לא אמר כלום.
מהר מאד התברר כי בני הזוג חיו את חייהם בתוך שגרה טעונה, בה הפכו לזהירים מאד אחד ליד השנייה, חוששים לפגוע אך נוטים להיפגע, רגישים מאד, עורם כמעט חשוף, חונקים ומחניקים לא רק את המיניות שלהם אלא גם צרכים ורגשות אחרים.
למרות שאובדן המיניות היה סיבת הפנייה המוצהרת איתה הגיעו בני הזוג, מהר מאד הבנו כולנו כי היחסים עצמם נמצאים במצב שביר כל כך שאינו מותיר שום אפשרות להכיל מיניות או אפילו את הניסיון להחזיר אותה, ודברים בסיסיים יותר מטרידים את בני הזוג.
דנית חשה כי לצרכיה הבסיסיים אין מקום בשיח ביניהם, כי אורי סגור ונעול בעמדתו ואינו פתוח לשמוע אותה. היא חשה קטנה וחלשה לידו, חשה שקולה לא נשמע ושאין לה מקום. אורי, מבחינתו, לא הבין על מה דנית מדברת. כל מה שחשוב לו זה לדאוג לה, לעשות לה טוב, לרפד את דרכה וכל פעם מחדש הוא מוצא עצמו מותקף, לא בסדר, מאכזב. הוא מרגיש נורא: בן זוג נורא, בן אדם נורא, לגמרי בלתי אהוב ובעיקר – בודד. כשזה קורה, כל מה שהוא רוצה זה להיעלם. הוא הולך ומסתגר עד יעבור זעם, עד שדנית תפסיק לכעוס עליו כל כך.
במהלך שיחותינו, חשפה דנית פגיעה מינית קשה שעברה בילדותה מבן משפחה רחוק. הפגיעה התעצמה נוכח תחושתה כי הוריה לא שמרו עליה ולמעשה הפקירו אותה מול אותו דוד. היא זוכרת את עצמה מנסה להתחמק מלפגוש אותו ואת הוריה מתעלמים מאותותיה וממצוקתה ומעודדים אותה לנסוע ולהתארח בביתו. גם לאורי זיכרונות ילדות קשים שקשורים בהתעללות של אחד הילדים בכתה. הוא זוכר שנתיים מסויטות בבית הספר היסודי, בהן עשה ככל יכולתו להתחמק מאותו בריון – ללא הועיל. הילד הזה 'התלבש' עליו ומירר את חייו. שאר הילדים עמדו מנגד ולא עשו דבר. אורי הרגיש בודד, נטוש ומופקר.
אורי הפך לילד מסוגר וביישן, העלה מאד במשקל, התרחק מחברת ילדים. גם במקרה שלו, לא התערבו ההורים לטובתו והוא לא היה מסוגל לבקש את עזרתם. ההתעללות פסקה כשאותו ילד עזב את בית הספר, אך הצלקות ממנו נשארו.
דנית הפכה לחשדנית ורגישה מאד. שוב ושוב מצאה עצמה במקומות בהם הרגישה שדבריה אינם נלקחים בחשבון: החברות אכזבו, בעבודה לא מצאה את מקומה, היא הרגישה תקועה במקומות שלא עשו לה טוב גם בבית וגם מחוצה לו.
ויכוח גדול היה סביב שינוי בקריירה שדנית ביקשה לעבור. היא חשה כי מיצתה את מקום העבודה הנוכחי שלה וכי היא מוכנה לפרוש כנפיים וללכת ללמוד משהו חדש. אורי התנגד. היו לו הסברים טובים: מקום העבודה הנוכחי הוא מקום בטוח והיא משתכרת בו היטב. הוא התקשה להתחבר למצוקתה ולרצונה לעשות שינוי. דנית כעסה ונעלבה. הרגישה בלתי נראית ובלתי נחשבת, הרגישה שרצונותיה אינם חשובים ושמאד קל לבטל אותם. אורי אמר לה שהוא פוחד שהשינוי לא יעשה לה טוב, שהיא תתחרט ולא יהיה לה לאן לחזור. מבחינתו, הוא דאג לה, דאג לעתידה, לעתידם.
בשיחותנו, התחברה דנית לכאב המוכר והוותיק, בו היא מרגישה שוב שקולה לא נשמע, שדעתם של אחרים חשובה יותר מדעתה, שצרכיה נמחקים ברגל גסה ולא נלקחים בחשבון. היא נזכרה בכאב בפעמים בהם אמרה להוריה שאיננה רוצה לנסוע להתארח בחופשים אצל הדוד, שלא טוב לה שם. ההורים ניסו לדבר אל ליבה שעדיף לה לבלות את החופש עם בנות הדודות שלה מאשר להשאר בבית לבד כשהם בעבודה. דנית ניסתה לסרב – לשווא. ההורים לקחו אותה לשם שוב ושוב בחופש והפקירו אותה למעשיו של הדוד. היא מעולם לא דיברה על כך איתם.
כשאורי שמע את הכאב של דנית, הוא שלח אליה יד מהוססת ועם דמעות בעיניו, אמר לה שהוא מבין כמה זה נורא שלא שמעו אותה והתעלמו מבקשותיה ורצונותיה. מאוחר יותר, היה מסוגל להתבונן פנימה גם אל תוך עצמו, והחל לתת לפחד שלו מילים: "אני פוחד שתגלי כמה טוב לך במקום אחר ותעזבי. לא רק את העבודה, אלא גם אותי. השינוי מפחיד אותי".
הגילוי הזה הפתיע לא רק את דנית אלא את אורי בעצמו. הוא לא היה מודע כי מתחת להתנגדות שלו ולכעס שלו על דנית שרוצה לעשות שינוי, נמצא פחד קיומי גדול מנטישה, מלהיות שוב לבד, כפי שהיה בשנות ילדותו. דנית הקשיבה לו ובהתרגשות גדולה אמרה לו שהיא רוצה לשנות את עיסוקה, אך שאין לה שום כוונה לעזוב אותו. זה היה רגע מאד קרוב ויקר.
מהמקום החדש הזה, בו יכלו בני הזוג לשתף אחד את השנייה בפחדים הכי עמוקים שלהם, שהיו נסתרים גם מעיניהם עצמם, נולד שיח חדש, חשוף יותר, בו התחברו לצרכים שלהם ואף למדו להביע אותם זה באוזניו של זו. אורי הבין עד כמה חשוב לדנית להישמע, להילקח בחשבון, עד כמה קשה לה שמבטלים אותה, שלא סופרים אותה ומחליטים עבורה, דנית הצליחה להתחבר לחוסר הביטחון של אורי, לפחד שלו להישאר לבד, לצורך שלו להרגיש רצוי ואהוב, מקובל ולא נלעג.
מתוך המקום הרך והמכיל הזה, התחלנו לעבוד על המיניות. מתוך המקום הבטוח הזה, אפשרו לעצמם בני הזוג להבין מה בעצם קרה להם ואיך ויתרו לעצמם ועל עצמם ועל מיניותם.
ועל כך... בפוסט הבא.