אורי ודנית חיו שנים ללא אינטימיות מינית והפחד להתקרב זה לזו מבחינה אירוטית / מינית, היה גדול מאד. בני הזוג סיגלו לעצמם שגרה בה דחקו את המיניות לחלוטין מחייהם. הם דאגו להתלבש ולהתפשט לבד ולמעשה לא ראו את גופם הערום זה של זו כבר שנים רבות. עמדה בינהם בושה גדולה ומבוכה מהגוף הערום ומעצם המחשבה של להיות חשופים. במקום החדש הזה, של יכולת להקשיב זה לצרכיו של זו מבלי להיעלב או להתגונן, התחלנו לעבוד על בנייתה של המיניות האבודה.
התכנים הללו עלו בשיחותנו ושקלנו מספר אפשרויות שיכולות להקל עליהם. בסופו של דבר הסכמנו על להשאיר אור בחדר האמבטיה שיכנס מעט לתוך חדר השינה.
המסר העיקרי שלי בשיחותנו על החזרה לאינטימיות היה ברור: "הדבר החשוב ביותר הוא שהמפגש בינכם יהיה נעים ורגוע. לשניכם. המדד הוא נינוחות. ברגע שאתם מפסיקים להיות נינוחים ומתחילים להרגיש במתח לא נעים – סימן שמשהו התפספס".
בשפה מקצועית, נקרא לבקשה הזו: "Non demanding sex" – כשהכוונה היא למפגש אינטימי מיני בו אין שום צורך לבצע או להגיע לאיזשהו מקום: אין צורך ברמה של עוררות פיסית כל שהיא (כמו זקפה) ובוודאי שלא צריך להתגרות או לגמור. הכוונה היא ליהנות מעצם הביחד, מהמגע ומהקרבה הפיסית.
המטרה הראשונה היתה לבנות מסגרת שבועית למפגשים זוגיים אינטימיים. בגלל הקושי באינטימיות, בגלל השגרה האינטנסיבית, בגלל העייפות ובגלל סיבות נוספות, רבות וטובות, הוזנחה האינטימיות המינית ומעולם לא נמצא לה זמן נוח. בשיחותנו, הונחו בני הזוג לקבוע מראש שני מפגשים שבועיים שיהיו מסומנים להם מראש ביומן. המלצתי כי על מפגש אחד יהיה אחראי אורי ועל השני – דנית. בכל מפגש, על המזמין לחזר במשך היום אחרי המוזמן ולהזכיר לו את דבר קיומו של המפגש בערב, בשעה שנקבעה מראש, על ידי שניהם.
הרציונל שבעצם החיזור הוא פשוט: עצם ההתכוננות למפגש נעים, עצם המחשבה על כך שאני הולכת לפגוש את בן הזוג שלי הערב, גורמת להתרגלות, להפחתת המתח (דה-סנסיטיזציה) ואף להתרגשות מסוימת. עצם הציפייה למפגש שברור מראש מה הולך להיות בו, שלא יהיה בו דבר מאיים, אלא רק נעים, ובנוסף, עצם הידיעה שבן הזוג מחכה לי, חושב עליי ומתכנן לעשות לי נעים וטוב – יוצרת ציפייה נעימה, דבר שבדרך כלל הולך לאיבוד במערכות יחסים ארוכות טווח.
בשעה היעודה, נפגשו שני בני הזוג בחדר השינה שסודר מראש (על ידי המזמין) למפגש של ליטופים נעימים. בתחילה עם בגדים תחתונים וככל שהתקדם הזמן ובני הזוג הרגישו בנוח יותר זה עם זו, התפשטו מבגדיהם והונחו לגעת אחד בשנייה באופן יותר ויותר אירוטי.
במהלך השבועות הבאים עבדנו על צורת המגע, על נשיקות, על חיבוקים וגיפופים, בני הזוג למדו להקשיב לגופם, למה שנעים להם ואף לתקשר את תחושותיהם זה עם זו. המגע בגוף הונחה להיות רציף ולא התמקד דווקא בחלקים הארוגניים, מתוך כוונה ליצור אינטגרציה ותחושה של זרימה. בנוסף, למדו בני הזוג לאתר בגופם חלקים מעוררים יותר שהם אינם דווקא אברי המין (דנית, למשל, למדה כי האוזן שלה היא חלק מעורר ביותר ואורי למד כי הברכיים ומאחורי הברכיים – הם מקומות נעימים במיוחד למגע עבורו).
את הקושי הגדול ביותר פגשנו בתחילה בעצם המימוש של המסגרת. בני הזוג התקשו לעמוד במסגרת בה קבעו הם לעצמם להפגש. במשך שבועות נראה היה שקורים המון דברים דחופים שהיו חשובים יותר מהמפגשים שלהם ובאו על חשבונם. בשיחותנו, דיברנו על הקושי לממש משהו ששניהם כל כך רוצים בו, ובאותה נשימה פוחדים ממנו כל כך. בנו הזוג הצליחו להתחבר לפחד מהדחייה, מהנטישה, מחוסר הקבלה ואף להגיע את פחדיהם זה באוזניו של זו. עצם היכולת לשתף במקומות החשופים הללו ולזכות לתגובה מנחמת – היתה יקרה ומרפאת עבור שניהם.
היה חשוב מאד לבני הזוג לדעת מראש מה יהיה במפגשים בינהם ואני לא השארתי שום מקום ליצירתיות. המפגשים היו מתוכננים מתחילתם ועד סופם, מה שהרגיע מאד גם את אורי וגם את דנית ואיפשר להם להגשים אותם לבסוף.
דיברנו רבות על כך שהמפגשים מתוכננים ולמעשה מאד מלאכותיים. הסברתי לבני הזוג כמה אני אוהבת ומעריכה את המילה הזו: מלאכותי.
"מה זה אומר מלאכותי? מלאכותי הוא משהו שאנו משקיעים בו מלאכה. ובמפגשים שלכם אתם אכן נדרשים להשקיע מלאכה רבה: אתם מפנים להם זמן, חושבים עליהם, מתכננים אותם, הם הכל – חוץ מאשר ספונטאניים. וזה נהדר. כי הספונטאני שלכם גרם לכם להרבה צער ומרחק, כך שאני לגמרי בעד שהמפגשים שלכם יהיו לגמרי מלאכותיים".
דיברנו על כמה אנחנו, כולנו, שבויים בתפיסות חברתיות מגבילות, על כך שאנו אמורים להיות מגורים ומעוררים בהזמנה ובלחיצת כפתור, על כך שמצופה מאיתנו לתפקד ולהרגיש מיניים כמו שרואים בסרטים. הסכמנו כי המציאות היא שונה, לעיתים שונה מאד, ודורשת התכווננות מסוימת והתאמה של תנאים מיוחדים עבורנו.
והמסר היה ברור: המיניות שלנו היא בידינו, אנו אחראים ליצור תנאים מתאימים ואנו מחליטים מתי להיכנס לאווירה מינית ולהתעורר ומתי לא. זה לא משהו שאמור לקרות לנו במקרה. נכון, לעיתים אנו מרגישים מעוררים וחרמנים ללא התכוננות מסוימת, וזה נהדר, אך זה בפירוש לא משהו שניתן לבנות עליו שגרה מינית בריאה.
עוד הוספתי, כי אני מאמינה שבסופו של דבר, כל דבר טוב בחיים שלנו הוא משהו שאנו משקיעים בו זמן, מחשבה, תכנון ומשאבים מתאימים. והתוצאות הן בהתאם. וכך גם בחיי הזוגיות והמין שלנו: הם דורשים זמן, מחשבה ותנאים מתאימים על מנת שיתקיימו, יפרחו וישגשגו.
אורי ודנית עדיין בתהליך. האינטימיות המינית איננה זרה להם עוד, הם מחכים למפגשים השבועיים שהולכים והופכים להיות אינטימיים יותר ויותר ואף השגרה שלהם מלאה ביותר מגע קרוב.