מנבכי עולמה של הפרסיואר

המכתב הזה נכתב ממקום עמוק של תובנה כואבת, של אמת עירומה, חשופה ובלתי מתפשרת.

יעל ואלון הגיעו לפגישה ונראו רגועים ונינוחים מבעבר, כאילו עול הוסר מעליהם. כשהתיישבו, סיפרה יעל שהיה להם שבוע סוער עם ריב גדול שזרק אותה למקומות קשים. בצר לה, וכדי להבין מה קרה לה, התיישבה וכתבה לאלון את המכתב הזה, אותו בחרה להקריא בפגישה.

יעל היא ה Persuer ביחסים ואילו אלון הוא ה Withdrawer. למרות שזיהינו כבר את הסייקל ויש פעמים בהם מזהים אותו גם בני הזוג, עדיין קיימות נפילות. השבוע קרתה אחת קשה במיוחד. העובדה שבני הזוג מסוגלים כבר להתבונן על הסייקל שלהם ועל הדינמיקה המשותפת שזורקת אותם למקומות האלה, עזרה ליעל ללכת עוד צעד אחד קדימה ולהתבונן על המקום החשוף והפגיע שלה. לאחר הריב הגדול שפרץ בינהם, לאחר שנפגעה עמוקות ונעלבה עד עמקי נשמתה, הצליחה לקחת אויר ולהבין שהם שוב נזרקו את אותו סייקל מוכר ושהיא נמצאת שוב באותו מקום כואב שידוע לה כל כך.

באומץ לב גדול, ומתוך כוונה גדולה להבין מה קרה לה, התיישבה וכתבה. לאחר שהדברים עמדו מול עיניה, העזה ואף שיתפה את אלון במקום הרגיש הזה ובקושי לעמוד ולהודות בו. השיתוף הכנה של יעל נגע מאד באלון וריגש אותו. בסיומו של המכתב הוסיפה וכתבה כי היא יודעת שאין מנוס, וכי היא מזמינה גם אותו להגיע בדיוק לאותו מקום רגיש של התבוננות כנה בעצמו, בפחדיו ובכאביו העמוקים ביותר. למען עצמו, למענם.

ובמכתב הזה ביקשה לשתף גם אותי:

"כל כך התביישתי.

כל כך התביישתי.

ראית אותי במלוא עליבותי, הצבעת עליה והשארת אותי עירומה לגמרי, חשופה, קטנה כל כך.

לא יכולתי להישאר מולך עוד רגע, כל כך התביישתי.

המילים שלך היו כל כך פוצעות. כל כך מדויקות. כל כך בוטות ובלתי מתפשרות.

באצבע מאשימה הטחת בי: "זה לא שהשארתי אותך לבד, זו את שבחרת להרגיש כך".

ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שממש הבנתי את זה: ברגעים הקשים, אני פשוט לא יודעת לזהות שאתה שם.

היינו צריכים להגיע לטונים הגבוהים האלה, הייתי צריכה לרדת לתהום הזו כדי להבין ולראות כמה אני פגועה, איך ברגעים הכי קשים, בהם אני הכי צריכה – אני פשוט לא רואה. נזרקת לתהומות, הכאב מסמא את עיניי ואינני מסוגלת לראות שאתה שם, מושיט לי יד, מבקש להיות שם איתי, בדרכך.

ואני פשוט לא רואה.

כל כך הייתי עסוקה בכאב שלי, בעלבון. אני חושבת שברגע האמת, אפילו לא שמתי לב שאני נופלת לשם. בדרך למטה, באופן אוטומטי, במהירות שיא וביעילות - פתחתי את המצנח כדי לא להתרסק שוב. בפעם המי יודע כמה, הבנתי שזו רק אני והמצנח שלי. ובדרך, פספסתי אותך מנסה להיות שם עבורי.

אני מתביישת שהייתי צריכה להביא אותך למקום הזה,

אני מתביישת שראית אותי בעליבותי, תפסת אותי לגמרי לא מוכנה,

אני כועסת עליך על שהטחת בפניי את החולשה הכי גדולה שלי וגם מודה לך על זה בו זמנית.

אני מודה לך שלא ויתרת לי, שנלחמת על כבודך ועל כך שאראה שהיית שם עבורי. על כך שחשוב לך שאראה כמה אתה אוהב.

יש בי חלק שעדיין לא מאמין, ויש בי חלק אחר שנרגע, ויש עוד חלק שיודע שגם אתה פצוע וגם אתה לא רואה ואני חוששת שאולי לא תרשה לעצמך להיות במקום הפגיע שאליו אני הגעתי, כדי להתבונן ממש אל תוך עצמך ולראות היכן אני שם בשבילך, אוהבת, תומכת ומפנקת.

ואתה צודק, זה מקום קשה כל כך להיות בו, כל כך חשוף וקטן, ולאנשים חזקים כמונו – זה לא פשוט.

ובאותה נשימה – אני יודעת שזו הדרך היחידה. כנראה שאין קיצורי דרך.

מה שכן, אני מקווה להיות רגישה מספיק לעזור לך להתחבר למקומות הכואבים שלך (שבאורח פלא מגרדים ממש את הפצעים שלי) - ממקום מכיל יותר, בטוח ורגוע יותר, כך שלא תרגיש שאני מתגוננת ותוקפת ותוכל להסתכל לפצע בעיניים, להרגיש חשוף ולהראות לי את עצמך כזה, מתוך ידיעה שאני מחבקת ומכילה ואוהבת גם את המקום הזה.

בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו מולך.

רוצה להגיד לך שלמרות שהיה לי כל כך קשה שם, כל כך קשה לעמוד חשופה ופגיעה כך מולך, הידיעה שנשארת שם ושאתה אוהב ורוצה אותי כל כך גם אחרי – היא מרפאת. אפילו זכות גדולה, להרגיש מלוטפת דווקא במקומות הכי מכוערים ולא מחמיאים שלי.

אני אוהבת אותך אלון ורוצה להפסיק לנסות ולהוכיח לעצמי שאתה אכן שם. רוצה כבר להאמין לזה, להיות רגועה שזה באמת שם, שאתה באמת שם, על כל המשתמע ולתמיד.

והלוואי שתרגיש כך גם אתה איתי".